מדובר בחברה שהשקיעה בנדל"ן ברומניה באמצעות חברות בנות.

החברה טענה כי בשל מגבלות חוקיות לרכישת קרקע ע"י תושבים זרים, נהגה לרכוש קרקעות בחו"ל באמצעות חברות בנות מקומיות, על ידי העמדת הלוואות לחברות הבנות המשמשות אותן לרכישת המקרקעין.

עוד טענה החברה שפעילותה העסקית שהתבטאה בהשקעה בחברות בנות המחזיקות במקרקעין לא הניבה רווחים אלא הפסדים שמנעו מהחברות הבנות להחזיר את ההלוואות. את ההפסדים הללו בקשה החברה לקזז מרווחיה מפעילויות עסקיות אחרות.

פקיד השומה טען כי פעילותה של החברה בחו"ל אינה עולה לכדי "עסק" כי זאת פעילות של "השקעה" ולכן הפסד מהשקעה זו אינו מוכר לקיזוז מהכנסות עסקיות.

פסק הדין

אומנם, ההשקעה של החברה בחברות הבנות כוללת סממנים של השקעה במישור ההוני אך גם של השקעה במישור העסקי.

כוונת החברה בהשקעה בחברות הבנות הינה ליצירת פעילות עסקית שתקבל ביטוי במכירת היחידות שיבנו על המקרקעין ברומניה או בדרך של מכירת החברות שהחזיקו במקרקעין, ולכן ההשקעה מצביעה על קיומו של עסק של החזקה בחברות בנות העוסקות בפיתוח נדל"ן בחו"ל ומתן הלוואות לחברות האלה.

לפיכך יש להכיר בחובות של החברות הבנות לחברת האם בגין ההלוואות, שהינם חובות אבודים המוכרים כהוצאה לפי סעיף 17  לפקודה.

מאידך ההכרה בהוצאה נדחתה רק לשנה בה התברר מעבר לכל ספק שהחברות הבנות לא מסוגלות להחזיר את ההלוואה.