המוסד לביטוח לאומי משלם "דמי תאונה" למבוטחים – שכירים ועצמאים (כולל גם לעקרת בית) בשל ימי אי כושר עבודה שנגרמו עקב תאונה – גם אם התאונה אינה "תאונת עבודה".

התשלום דומה לזה המתקבל עקב תאונת עבודה, אך הוא מוגבל ל- 90 ימי אי כושר בלבד.

כאשר מדובר בעובד שכיר – מוריד המל"ל מימי אי הכושר הזכאים לתשלום, את הימים בהם יש לעובד זכאות לימי מחלה ממעבידו – על פי הרישום אצל המעביד.

בעלי שליטה אינם נוהגים לנהל רישום מסודר לגבי היעדרותם בשל מחלה, וכאשר הם תובעים דמי תאונה, מעלה המל"ל את הטענה שהיות ואין רישום על ניצול ימי מחלה, הרי שאותם בעלי שליטה זכאים, לכאורה, ל- 90 ימי מחלה מהמעביד (מהחברה שבשליטתם), וזכאות זו מאפסת את זכאותם לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, אנו ממליצים לכל בעלי השליטה בחברות, לנהל את רישום ימי ההיעדרות שלהם בשל מחלה, תוך ידיעה ברורה שיתרת ימי המחלה לזכותם תשלול את אותה כמות ימים מהתגמול שיגיע להם, בשל אי כושר מחמת תאונה.

יש לרשום באופן מיידי, את ניצול ימי המחלה, רטרואקטיבית, כדי להעמיד את יתרת ימי המחלה הלא מנוצלים, על היתרה הנכונה.

בעל שליטה שניצל את מכסימום ימי המחלה (יום וחצי לכל חודש עבודה), ירשום כך שיתרת ימי המחלה שלו אפס.