בפסק דין תקדימי שניתן בעליון ע"א 2082/06 קבע בית המשפט העליון הלכה לפיה ערבות בנקאית הינה התחייבות של הבנק שעליו לקיימה בהתקיים תנאים מסוימים, ואינה מהווה נכס של נותן הערבות.

משמעות פסק הדין הינה, כי לא ניתן להטיל עיקולים על ערבויות בנקאיות אשר ניתנו לצדדים שלישיים לצורך הבטחת התחייבות חוזית או לכל מקרה אחר.

במישור המסחרי נהוג לתת ערבויות בנקאיות להבטחת ביצוע התחייבויות שונות של אחד הצדדים להסכם. כך למשל, קבלנים נותנים ערבות בנקאית כנגד כספים שדיירים משלמים להם עבור דירות נרכשות, בהתאם לחוק המכר (דירות).

עד כה היה נהוג לחשוב, כי ערבות בנקאית מהווה נכס של נותן הערבות, ועל כן גם בתי המשפט, כסעד זמני וגם לשכות ההוצאה לפועל, הורו על הטלת עיקולים על הערבות הבנקאית, מתוך הנחה שבקופת הבנק נמצא כספו של נותן הערבות.

בית המשפט העליון עושה הבחנה ברורה בין הערבות הבנקאית עצמה לבין הנכסים אשר מופקדים בבנק כנגד הוצאת הערבות הבנקאית.

מפסק הדין הנ"ל, המהווה הלכה של בית המשפט העליון, עולה, כי מעתה ואילך, לא ניתן יהיה להטיל עיקול על ערבות בנקאית, ומעתה המחזיק בערבות בנקאית, לא ייחשב יותר כמי שמחזיק בנכס בר עיקול.