העובד, עבד בחברת שחל בתפקיד איש מכירות. כמו כן, במשך תקופה מסוימת  שימש בתפקיד מנהל קבוצה של אנשי שיווק ומכירות.

 

ביום 4.12.2000 נחתם בין הצדדים הסכם העסקה אשר קבע, בין היתר, חובת שמירת סודיות והגבלת תחרות של 12 חודשים לאחר תום תקופת העסקתו של העובד בחברה. בתוך כך, התחייב העובד כי במשך 12 החודשים שלאחר סיום העבודה בשחל לא יפנה ללקוחות ו/או ספקי החברה.

 

    בסמוך לאחר הפסקת עבודתו בחברה, החל העובד לעבוד בתפקיד של איש מכירות בחברה מתחרה (נטלי).

 

    לאחר סיום העסקתו, התקבלו בשחל פניות של למעלה מ- 40 מלקוחותיה (שטופלו בעבר על ידי העובד) אשר ביקשו להפסיק את ההתקשרות עימה.

    שחל הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על העובד להתחרות בה ולעשות שימוש כלשהו בסודותיה וכן לפיצוי בסך 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.

הלכה פסוקה היא, כי על מנת שתהיה הצדקה להגבלת חופש העיסוק של עובד, יש צורך כי המידע שבקשר אליו מוגבל העובד, יהיה בגדר סוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של העובד, וכן כי ההגבלה נועדה למנוע עשיית שימוש שלא כדין בסוד המסחרי, על ידי העובד.

רשימת הלקוחות של שחל היא בגדר סוג מסחרי והעובד עשה בה שימוש שלא כדין. החברה משיגה את שמות לקוחותיה באמצעות מעבר של סוכנים מדלת לדלת, או באמצעות הסכמים עם בתי החולים. מדובר במאמצים שהושקעו על ידי החברה, מבחינת הפניית משאבים כלכליים ושעות עבודה של סוכניה, בכדי לגבש רשימת לקוחות המתאימים לשיווק מוצריה המסויימים של החברה.

 

בכך, עונה רשימת הלקוחות של החברה על דרישות הפסיקה, לפיהן רשימת לקוחות הינה בגדר סוד מסחרי.

 

אין ספק שהעובד חסך לעצמו טרחה רבה בפנייתו אל לקוחות קיימים של החברה ובנסיון לשכנעם לעבור לחברה המתחרה, במקום לגבש רשימת לקוחות חדשה, הכרוכה במאמצים וטרחה.

 

עוד נקבע כי העובד הפך את תניית הגבלת העיסוק שנכללה בחוזה העסקתו, ועשה שימוש שלא כדין בסוד המסחרי שהועבר אליו במסגרת עבודתו בחברה.

 

נפסק כי העובד ישלם לחברה פיצוי בסך של 40,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.