(פס"ד – ת"א 2176/08 משה אלבס נ. בנק מזרחי טפחות)

                       

ביום 10.1.11 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, שהינו תקדימי בקובעו, כי היתרה למשיכת יתר על-פי מסגרת האשראי שמעמיד בנק ללקוח היא "נכס" הניתן לעיקול, עד לגובה הביטחונות שניתנו לבנק.

 

השאלות המהותיות שהועמדו לדיון היו:

1)       האם מסגרת האשראי ניתנת לעיקול?

2)       האם ראשי הבנק להצהיר כי אין כספים לעיקול כאשר ללקוח קיימת יתרת מט"ח וזאת עקב זכות קיזוז שיש לבנק מכוח הסכם עם הלקוח.

 

ביה"ש קבע, כי בין הבנק לבין הלקוח  היה הסכם מחייב להעמדת מסגרת אשראי,  שהבנק היה מחוייב לכבד, ומכאן שמסגרת האשראי שרירה וקיימת וניתנת לעיקול.

 

מאחר שביום הטלת העיקול אצל הבנק עמד חשבון הבנק של החייב ביתרת חובה של 103,776 ש"ח, מתוך מסגרת אשראי של 220,000 ש"ח - אושר העיקול על היתרה למשיכת היתר בגובה 116,224 ש"ח. בית המשפט קבע: "תוצאה זו מתיישבת עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה. היא אינה חושפת את הבנק לסיכון מצד אחד, ומאידך, מביאה לאיזון ראוי בין האינטרס של הבנק כנושה לבין האינטרסים של נושים אחרים, שיכלו להיפרע מהנכסים המוחזקים על-ידי הבנק, אלמלא  ניתנו לו כביטחונות".

 

         עקב פסק הדין החדש נוצרת מציאות חדשה שתקשה על חייבים, לנצל לרעה את המצב המשפטי שבהם בנקים יענו בשלילה לצו עיקול. הבנקים לא יוכלו עוד "לשתף פעולה" לעקיפת העיקול והברחת נכסים. מאידך, קיים חשש שהבנקים יאמצו מדיניות חדשה שתגרום להם לצמצם את מסגרות האשראי ללקוחות, להגדיל בטחונות, ולהקשיח את התנאים ללקוחות.