עובדות

1.       העובדת הועסקה בגן ילדים בתפקיד מטפלת.

 

2.       ביום 28/5/2009 הודיעה העובדת למעסיקתה על דבר הריונה

 

3.       ביום 2.6.1009 פנתה העובדת בבקשה לצאת לחופשה בחו"ל אשר הוזמנה על ידי בעלה. המעסיקה התנגדה לבקשה והבהירה לה כי ככל שתצא לחופשה, לא תוכל לשוב לעבודה. למרות עמדתה של המעסיקה, יצאה רחל לחופשה. המעסיקה הודיעה לה כי מבחינתה היא התפטרה.

 

4.       העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה במסגרתה עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה וזכויות נוספות הנובעות מפיטורים שלא כדין במהלך ההריון.

 

                        פסק הדין

1.       הלכה פסוקה היא כי חופשה ניתנת לעובד על ידי מעסיקו. כך העניק המחוקק את השליטה על מועד יציאת העובד לחופשה בידי המעסיק. אומנם חובת המעסיק ליתן חופשה לעובדיו כנדרש בהתאם לחוק, אך הימים בהם יצא עובד לחופשה נתונים  בידי מעבידו. אין העובד בן חורין לעשות כרצונו, ברצותו יוצא לחופשה וברצותו יעבוד.

 

2.       חרף עמדתה המפורשת של המעסיקה בענין אישור החופשה המבוקשת, בחרה העובדת לצאת לחופשה כרצונה בניגוד לסדרי העבודה בגן.

 

3.       סיום עבודתה של העובדת אין יסודו בהריונה אלא בהתנהגותה, כאשר לא נאותה לדרישת המעסיקה להתייצב לעבודה והלכה למעשה עשתה דין לעצמה. לפיכך, בנסיבות מקרה זה יש לראותה כמי שזנחה את העבודה, שעה שיצאה לחופשה ללא אישור המעביד. ההגנה אשר נתנה העובדת ההרה במסגרת חוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954, אין משמעותה הענקת סמכות לעובדת ההרה לנהל ולקבוע ימי חופשתה כרצונה תחת אצטלה כי בשל הריונה יקשה על המעביד לפטרה.

 

4.       סוף דבר – התביעה על כל רכיביה, נדחתה. לפנים משורת הדין הוחלט שלא לחייב את העובדת בהוצאות משפט.