באותו מקרה, החליט המוסד לביטוח לאומי, בעקבות ביקורת ניכויים שערך לתובעת, חברת עורכי דין, לחייב את התובעת בדמי ביטוח לאומי בגין שלוש חופשות משרדיות שנתיות בחו"ל שמימנה לעובדיה. זאת, מהטעם שמדובר בהטבה המהווה הכנסת עבודה על-פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, וכנגזר מכך,    גם הכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח.

 

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, דחה את התביעה, בקובעו, כי החופשות שמימנה התובעת לעובדיה חרגו מגדר "נוחות המעביד" (הגם שהתובעת וודאי הפיקה מהן יתרון כלשהו), שכן הן אינן עומדות במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד, ומנגד, לעובדים ניתנה "טובת הנאה" שהיה בה ממש.

 

עם זאת, בית המשפט קבע, כי התובעת תהיה רשאית להביא בפני הנתבע אסמכתא לכך שבחישוב דמי הביטוח יש להביא בחשבון את העובדה שניכתה 2.5 ימי חופשה שנתיים מכל עובד (דהיינו, להפחית את שווים של ימים אלה מההכנסה החייבת בדמי ביטוח) כמו גם את העובדה שמשכורתיהם של שני בעלי המשרד הינן "מעל התקרה".

יצויין, כי הגם שעניינו של פסק הדין בחבות בדמי ביטוח לאומי, יש בו, מטבע הדברים, כדי להשליך, גם לעניין מס הכנסה.

מקריאת פס"ד זה עולה האפשרות – לרשום בכל אירוע כזה קיזוז ימי חופשה של עובדים, דבר שעשוי למנוע חיוב בשומת ניכויים.

הקיזוז יכול להתפצות אם המעביד יחליט – ללא קשר לקיזוז הנ"ל, להעניק לעובד יותר ימי חופשה ממה שהחוק מחייב.