12/10/15

 

מדובר  בתקבול בסך של כ-1.4 מיליון ש"ח שקיבל המערער, בכיר לשעבר במריל לינץ', במסגרת הסכם פשרה שהושג בינו לבין חברת מריל לינץ' ארה"ב. המחלוקת הינה בשאלה, האם התקבול מהווה הכנסה הונית - בגין אי-תחרות, כטענת המערער, או   בהכנסה פירותית החייבת במס רגיל  - כטענת המשיב (פקיד-שומה כפר סבא). 

 

בית המשפט קובע כי נוכח העובדה שמדובר במחלוקת "לבר-פנקסית", על המערער להוכיח, כי התקבול שולם לו בגין התחייבותו לאי תחרות.

 

לאחַר שבית המשפט בָּחן שני מסמכים מרכזיים שהוצגו בפניו – הסכם הפשרה שנחתם בין המערער לבין החברה וטיוטת כתב התביעה – נקבע  כי יש במסמכים אלה להעיד כי המערער התכוון לקבל מהחברה כספים הקשורים לעבודתו, בעוד שהחברה ייחסה חשיבות מועטה לאי-התחרות, ובכל מקרה הגבילה אותה לתקופה קצרה (ההתחייבות לאי-תחרות הייתה לשנתיים מיום פיטוריו של המערער אך ביום חתימת ההסכם כבר חָלפו כ-11 חודשים) ואך ורק לחברות אמריקאיות הדומות לה.

 

השופט ציין, כי הפְּסיקה ביחס לשאלת אורכה של תניית אי-תחרות לא קבעה עקרונות ביחס למשך הזמן אשר עשוי להעיד על "גדיעת העץ", אך בעניין עוף חיפה (ע"א 346/70) שם נקבעה אי-תחרות לתקופה של שנתיים ונקבע כי מדובר "בתקופה מאוד קצרה".

 

תקופת ההגבלה במקרה הנדון היא אפילו קצרה יותר משנתיים (בת שנה וחודש אחד) ומכאן עולה המסקנה כי תקופה קצרה זו אינה יכולה להעיד על גדיעת העץ, אלא פגיעה בפירות בלבד.*  בנוסף, מהסכם הפשרה ניתן ללמוד כי מריל לינץ' לא חששה כלל מתחרוּת מצד המערער. לבסוף, ציין השופט, כי הסתמכותו של המערער על פסק-הדין בעניין יוסף ברנע (ע"מ 880-11-11) אינה מקובלת, שכּן העוּבדות בתיק זה שונות מהעוּבדות שם.