המחלוקת
המערערים מכרו קרקע ברווח של כ- 5 מיליוני ₪. לפני המכירה הם מחלו לחברות שבבעלותם על מחצית מסכום הלוואות בעלים שהם נתנו לחברות (2.5 מיליוני ₪) וטענו שהמחילה יצרה להם הפסד הון, וקיזוזו שניתן לקזזו מהרווח (שבח) ממכירת הקרקע.

פקיד השומה סירב להכיר בסכומים שנמחלו כהפסד הון וקבע כי מחילת החוב נעשתה בסמיכות למועד מכירת המקרקעין כתכנון מס המהווה עסקה מלאכותית וכי החברות אינן חדלות פירעון.

פסק הדין

בית המשפט קובע שהחלטת בעלי המניות למחול לחברות על הלוואות הבעלים,  לא יצר להם הפסד הון כי לא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החוב. כאשר המחילה נעשית בין צדדים קשורים, דורשת רמת הוכחה גבוהה יותר.

הנסיבות המוכיחות, לדעת בית המשפט שהחוב אינו אבוד הן:

1-      המערערים מחלו על חלק מההלוואות.

2-    החברות פעילות ורווחיות.

3-  סך הלוואות הבעלים אינו בסכום שהסיכוי לגבייתו אינו אפשרי.

4-  בנקים וספקים שהחברות חייבות להן כספים, לא מחלו לחברות על החוב.

5-    המערערים המשיכו להזרים לחברות הלוואות נוספות.

6-    מועד מחילת החוב (שבועיים לפני מכירת המקרקעין) מצביע על עסקה מלאכותית

(המשך בעמוד הבא...)

הערות

פסק הדין מגבש את האפשרות כן להכיר במחילת החוב כהפסד הון, גם כאשר מדובר בחברה פעילה, אך יש צורך למחול על כל הלוואות הבעלים ולא על חלקן, ולגבש הוכחות לכך שאפסו הסיכויים לגבות את החוב מהחברה, למשל במצב של הלוואות בעלים בסכומים גבוהים לחברה שאין לה נכסים והרווחיות שלה זניחה.

כמו כן רצוי  לתת ביטוי לעובדה שהמחילה לא נעשתה רק לצרכי מס אלא גם מטעמים כלכליים, כגון שיפור ההון של החברה בדוחות הכספיים.